.innerImg{ float: right; }

לרגל 50 שנה לאלבום המקסים, המושלם, והאחרון של הביטלס, כמה דברים עליו (כן. האחרון שהקליטו יחד. אחריו יצאו עוד אבל הם נחשבו אוספים, או חומרים שהוקלטו קודם ויצאו מאוחר יותר). אז- בבקשה-

 

 אבי רוד    ABBEY ROAD.

 

  1. האולפנים בכלל לא נקראו אבי רוד. את שמם הנוכחי הם קיבלו רק לאחר אלבומם של הביטלס. אלו היו אולפני ההקלטה של חברת EMI.
  2. מעבר החציה הוזז עם השנים בכמה מטרים.
  3. האלבום כמעט ונקרא EVEREST. עלה רעיון שהביטלס ייסעו להימלאיה ויצטלמו. פול אהב, רינגו שנא, וג'ון ואף ג'ורג' התלבטו. בהמשך גם הם היו נגד. למי היה כוח לנסוע כ"כ רחוק? בסוף, שאל פול מתוסכל "אז, אם לא נקרא לאלבום אוורסט ולא ניסע לטיבט כדי לצלם את העטיפה, איפה נעשה את זה"? ואז, רינגו ענה בחצי צחוק "לעזאזל, בואו נצא החוצה ונקרא לאלבום אבי רוד". בסופו של דבר, במקום נסיעה של ימים ארוכים לצורך צילום עטיפת האלבום, סגרו את העניין ב 10 דקות צילומים, בעזרת שוטר תנועה שעצר את הרכבים ברחוב (יש הטוענים עד היום שהרעיון היה של פול).
  4. את רוב הסיפורים המעניינים על הקלטות הביטלס סיפר (בספר שכתב) ג'ף אמריק, שהיה טכנאי ההקלטות של הביטלס. אותו אמריק, שכאשר לנון רצה להישמע מתחת למים בשיר "צוללת צהובה", לקח את המיקרופון, עטף אותו בקונדום, ואת שני אלה שם בבקבוק. לאחר מכן, אגב, נבהל כששמע שלנון יכול היה להתחשמל. הוא עשה בהמשך עוד לא מעט מניפולציות לא מי יודע מה חוקיות ומקובלות בעולם המוזיקה באותה העת, כדי שחברי הלהקה יקבלו את הצליל אליו שאפו. EMI הייתה חברה שרוב ענייניה (גם לאחר הביטלס) היו קשורים למוזיקה קלאסית. לא כ"כ מהר הם החתימו את הביטלס, בכלל. אמריק מספר, למשל, שבתחילת 1964 הביטלס נאלצו לנסוע לגרמניה כדי להקליט בגרמנית שניים מהלהיטים שלהם. "בחוכמתם האינסופית", כותב אמריק באירוניה, "המנהלים של EMI החליטו ש'She loves you" ו'I want to hold your hand' יהיו להיטים בגרמניה רק אם הביטלס ישירו אותם בגרמנית. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שדבר טיפשי כזה נעשה. בשלב הזה של הקריירה שלהם התקליטים של הביטלס היו נמכרים בכמויות עצומות גם אם הם היו שרים בסוואהילית" (כאן, ומעט לעיל, ציטטתי מכתבה נאה מלפני כמה שנים, של בן שלו הידען בעיתון הארץ). עם זאת, ולמרות קשיים אחרים שהאולפנים הערימו על הלהקה (ששנאה את מנהלי האולפנים ואת הנוקשות והשמרנות שלהם), לפחות לא היה חשוב להם להיות רווחיים ממוזיקה. ממש כך. את עיקר כספם הם קיבלו מבניה של מכשירי רדיו ורדאר לשימוש צבאי. היחס שקיבלו הביטלס והטכנאים באולפנים היה אכן נוקשה- זה היה למשל האולפן היחיד בלונדון שהכריח טכנאים לבוא לעבודה בחליפה ועניבה. מצד שני, כל פעם שהביטלס חיפשו אולפן אחר, עם פחות נוקשות ויותר סבלנות למסטולים, הם נאלצו לחזור לאבי רוד- בעיקר בגלל ששם קיבלו בדיוק את הסאונד שחיפשו. אגב, אחד מעוזרי הטכנאים באולפן בעת ההקלטות, היה אלן פרסונס, אותו נכיר מאוחר יותר מ "אלן פרסונס פרוג'קט". בראשית שנות ה-70 הוא גם היה חלק מצוות הטכנאים של "הצד האפל של הירח" של פינק פלויד.
  5. ב 1973 נתבע ג'ון לנון על כך שהשיר come together  הורכב בחלקו הראשון מצלילים מתוך שיר של צ'אק ברי. הוא נאלץ להגיע לפשרה עם ברי ומפיקיו.
  6. אגב לנון, הוא דרש להביא מיטה לאולפן, בה נחה יוקו אונו וצפתה בלהקה מקליטה את שיריה במשך כמה חודשים.
  7. הייתה הסכמה רבת שנים בין הביטלס (וגם ג'ורג' מרטין מפיקם המוזיקלי) ששירו של ג'ורג' הריסון Something הוא השיר הכי טוב באלבום. גם פרנק סינטרה חשב כך. הוא הקליט את השיר פעמיים, וכינה אותו "שיר האהבה הגדול ביותר של 50 השנים האחרונות".
  8. כולם חוץ מפול שנאו את השיר Maxwell's Silver Hammer. חברי הלהקה כינו אותו- השיר הכי גרוע שהקלטנו, בכל הזמנים. פול כמובן המשיך להגן עליו.
  9. לפול מקרטני לקח שבוע להקליט את הקולות (של עצמו) לשיר Oh! Darling עד שהיה מרוצה.
  10. לגבי השיר Golden Slumbers יש גם סיפור מעניין. פול הגיע לבקר את אביו, מצא ספר עם שירים ומנגינות מן המאה ה-16, ונטל ממנו את שיר הערש, שמצא חן בעיניו. הוא שינה פה ושם את המילים, וכמובן חיבר לו את המנגינה.
  11. את סולו התופים בשיר האחרון, שבאופן מפתיע מאוד נקרא The End, רינגו סירב לבצע. בסוף, שכנעו אותו כולם שיסכים. את קטע הגיטרה האחרון, שבא מיד אחרי התופים (ובו מנגנים 3 הגיטריסטים יחד), הקליטו ב live בטייק אחד.
  12. אגב, מיד אחרי הופעת האלבום, די בדיוק לפני 50 שנה, לנון עזב את הלהקה והתחיל להופיע עם יוקו אונו זוגתו.
  13. זהו אלבום הביטלס היחיד עליו אין את שם הלהקה או את שם האלבום.
  14. העטיפה צולמה ב 8/8/1969. היו 5 צילומים שונים, שצילם לן מקמילן. הם קיימים ברשת. בסוף סגרו על זה המוכר כיום.
  15. כן. כולם מכירים את תאוריית הקשר על מותו של פול, בעקבות צילום העטיפה. הוא הלך יחף בצילום המוכר- אך נעל נעליים בצילומים האחרים. לנון לבש חליפה לבנה, צבע המסמל גם אבל ומוות בתרבויות מזרח אסיאתיות. על צדו השני של האלבום יש מקבץ נקודות, שיש הרואים בהן את הספרה 3- כמות הביטלס שנותרו חיים.
  16. אם אכן מת פול, גם הוא היה בן 27 באותה העת (מועדון מכובד). אבל הוא לא מת. המכונית שמשמאל ברקע, אגב, שהיא גם חיפושית, נושאת את הצירוף 28IF, וחובבי הקונספירציות פירשו זאת כ- לו פול היה בחיים, היה בן 28 כעת. ברם, הוא היה בן 27 עדיין, בספטמבר 1969.
  17. על צידו השני של האלבום מופיעה (כחלק משם הרחוב) גם המילה ABEY . יש סדק לכל אורך הלבנים שהרכיבו את שם הרחוב. הסדק, יש טוענים, היה מסר מהביטלס- הם כבר מפורקים סופית- שהרי מיד לאחר מכן ייפרדו. אות B אחת בכלל נעלמה, ולכן הלבנים נמכרו רק ב 7000 פאונד לפני 7 שנים.
  18. בעל החיפושית שברקע היה די אומלל. כל הזמן (לאחר מכן) גנבו לו את המספר שעל הרכב. ב 1986 נשבר, ומכר את הרכב.
  19. מצד ימין, ליד ניידת משטרה, עומד תייר אמריקאי שנקלע למקום בטעות. שמו פול קול. לא היה לו מושג שהוא מצולם, ולמעשה, הוא אף הודה לימים שאף פעם לא שמע את האלבום.
  20. האלבום מכר 4 מיליון עותקים בחודשיים הראשונים. זאת, על אף שמבקרים רבים קטלו אותו.

 

הטקסט נכתב לעילוי נשמת הרה"ג בריאן אפשטיין, איש עסקים יהודי לונדוני שהיה אמרגנם של הביטלס, ומת, כפי הנראה ממנת יתר, בסוף אוגוסט 1967. לפני שבוע (ו 52 שנה). החומרים לכתוב לעיל נלקחו ממרחבי הרשת.