.innerImg{ float: right; }

תפוח האדמה- הגידול ששינה את פניה של אירופה

סיפורו של תפוח האדמה מתחיל בשנת 1532. או אולי, 8000 שנה לפני כן, התקופה המשוערת בה בייתו האבות הקדמונים של האינקה בהרי האנדים את המין הקרוי סולנום הפקעות. בני האינקה הצליחו לגלות כיצד ניתן לגדל תפוחי אדמה בכמות גדולה גם בתנאים קשים, אפילו באיזור בו משתנה האקלים לעתים כאשר עולים בגובה או נמצאים במקום פחות טוב ביחס לשמש ולרוחות המקומיות. היו להם סוגים מסוימים של תפוחי אדמה לכל סביבה. הם השקיעו רבות בעניין הברירה המלאכותית בתפוחי האדמה, משום שהבינו היטב את ערכו. המצחיק הוא, שפרנציסקו פיסארו ואחרים חיפשו אצל בני האינקה בפרו בעיקר (או רק) זהב. הם לא ידעו שהדבר החשוב ביותר שהם יביאו לאירופה יהיה תפוח האדמה. הכובשים הספרדים, עם זאת, ניצלו היטב את תפוח האדמה כמזון לכורים המקומיים, אותם העבידו במכרות הכסף המקומיים במשך למעלה ממאה שנים. באירופה של סוף המאה ה- 16, לא הצליח תפוח האדמה לחדור כל כך בקלות. זאת, אף שהיה ברור שהוא יכול להפיק יותר מזון על פחות קרקע, יותר מכל גידול אחר. רוב האירופים, בכל מקרה, עיינו אותו. הם פשוט לא אכלו פקעות. לכן, למשל, לא אכלו גם את העגבנייה, גם היא מהגרת מאמריקה לאירופה, אותה חלקם החשיבו לרעילה (אגב, במשך מאות שנים אחרי הגעתה לאירופה שימשה העגבנייה לקישוט, כפי הנראה עד למחצית המאה ה- 19). העגבנייה, נציין, היא בת לאותה משפחה- הסולניים. בני אירופה החשיבו את תפוח האדמה כמקור לצרעת, וכן לדרדור מוסרי. הם הרי לא הוזכרו בכתבי הקודש. הם היו המזון העיקרי של גזע לא מתורבת. עם זאת, הייתה ארץ אחת בה המצב היה שונה- אירלנד. מדוע הייתה אירלנד יוצאת מן הכלל? היא אימצה את תפוח האדמה זמן קצר אחרי שהגיע אליה, אולי ע"י ספינה ספרדית טרופה שהגיעה בסמוך לחופי אירלנד ב 1588. תפוח האדמה התאים לאירלנד ככפפה ליד (אגב- לא לכל מדינה הוא התאים. חלקים גדולים של ספרד היו יבשים מדי בשבילו). דגנים לא צומחים טוב באירלנד. בנוסף, אנשיו של אוליבר קרומוול, שליט בריטניה במחצית המאה ה- 17, גם הפקיעו אדמות לצרכי עשירי אנגליה באותה העת. לאירים, אם כך, לא תמיד הייתה אפשרות אחרת- האנגלים לקחו להם אדמות, והם עצמם נאלצו להסתפק במעט אדמות ובגידול החדש- תפוח האדמה. אירלנד אכן אימצה את תפוח האדמה בשמחה. תוך מאתיים שנה הוא אף הציף את צפון אירופה. החשבון היה פשוט- דונמים ספורים של קרקע לא איכותית יכלו להפיק מספיק תפוחי אדמה למשפחה גדולה ולבעלי החיים שלה. אפילו שיטת הגידול של תפוחי האדמה לא הייתה קשה כלל. ההשקעה בגידול הייתה ממש מועטת ביחס להשקעה בסוגים אחרים של חקלאות- תפוח האדמה נותן יבול בשפע (אך, מצד שני, גם מקבל עובש בקלות). גם ניצול האדמות באירופה השתפר- גידול דגנים הצריך תמיד השאר חלק מהאדמות לא מעובדות, בעוד שגידול תפוחי אדמה ניצל טוב יותר את הקרקעות. האירים, צריך לזכור, גם יכלו באופן כזה להיות פחות תלויים באנגלים כעת. עם זאת, מה שבא לאירים בקלות, הצריך יותר כוח ושכנוע בארצות אחרות. פרידריך הגדול בגרמניה (פרוסיה) ויקתרינה הגדולה ברוסיה, היו צריכים להכריח את האיכרים לגדל תפוחי אדמה. לפרידריך הגדול הייתה גם דרך נוספת- הוא פשוט חילק את תפוחי האדמה בחינם, ושליחי המלך היו עוברים בין האיכרים ומסבירים כיצד לגדל תפוחי אדמה. לימים, גידול תפוחי האדמה יציל את פרוסיה מרעב לאחר מלחמות באותה המאה ה-18. לואי ה- 16 היה מחוכם יותר. הוא ניסה להפוך את הצמח ליוקרתי- מה שהיינו מכנים כיום "למתג אותו". מארי אנטואנט החלה לענוד פרח של תפוח אדמה בשערה. דעה נוספת טוענת שכיסוי הראש שלה היה מורכב כולו מפרחי תפוחי אדמה- כיסוי ראש שחבשה בנשפי חצר חשובים. המלך עשה דבר נוסף- הוא גידל תפוחי אדמה בגנים המלכותיים, ושם עליהם משמר כבד של יחידות עלית, אבל בלילה דאג שהשומרים ישוחררו. האיכרים השתכנעו שהמלך וודאי מבין מדוע לשים משמר כה כבד- ובאו בלילות לגנוב פקעות כדי לשתול אצלם בשדות. גרמניה, צרפת ורוסיה אכן חיזקו את הכלכלה שלהן בעזרת תפוח האדמה, ויכלו כך גם להתמודד עם גלי רעב שהיכו עד אז את ארצותיהם. הגידול החדש גם הציל את אירופה מהתוצאות ההרסניות של המלחמות. צפון אירופה היה כעת גם פחות תלוי בדרום, שהיה תמיד חזק יותר פוליטית, בין השאר משום שהחיטה צמחה בו באופן סדיר. כל מלחמה שהייתה באירופה מאז מחצית המאה ה- 16- כולל מלחמת העולם השנייה- גרמה להרחבת שטחי הגידול של תפוחי אדמה אחריה.

באנגליה המצב היה מסובך יותר. עד מחצית המאה ה- 19 רבים מבני האליטות באנגליה סירבו להשתמש בתפוחי האדמה, בהם ראו לא פחות מסכנה לציביליזציה. אחת ההוכחות שלהם, הייתה- איך לא- שהאירים השתמשו בתפוחי האדמה. ב 1794 פרצו מהומות מזון באנגליה, על רקע מחסור בקמח חיטה. באותה העת קמו כמה מתומכי תפוח האדמה, וטענו שכדאי לאמץ את הגידול למרות הרתיעה ממנו. חלק מן המומחים ראו בכך סיוע כלכלי גדול לאנגליה. אחרים חששו מכך שלעניין יש שני צדדים- בזכות תפוח האדמה צמחו האירים תוך פחות ממאה שנה משלושה מיליון לשמונה מיליון. לנתון זה, כמובן, הייתה גם השפעה שלילית על אירלנד, משום שכתוצאה מגידול האוכלוסייה השכר ירד ואף נוצרו בעיות פרנסה. לאירים, באופן כללי, היו בראשית המאה ה- 19 בעיות כלכליות- הם גידלו דגנים, היכן שיכלו, בשביל האנגלים, וכשירד מחיר הדגנים ניסו לחזור לענף מסורתי נוסף שלהם- גידול בקר- אך כשהתקשו גם בכך השקיעו עוד יותר בגידול תפוחי אדמה. חלק מן המשמיצים תיארו את האירים כמי שמצטרפים אל תפוחי האדמה שלהם מתחת לאדמה, בתוך הבוץ. האירים, כמו תפוחי האדמה שלהם, נחשבו בעיני האנגלים לפרימיטיביים. זהו אוכל פשוט. צריך רק להשליך אותו לסיר או לאש- וזה בניגוד לחיטה העוברת תהליכים רבים. הלחם סימל את שליטת הציוויליזציה בטבע. הייתה לו גם חשיבות בסימבוליקה הנוצרית. תפוח האדמה היה בדיוק ההיפך. שליטה על הפקת הלחם, ועל מחיר החיטה, אפשרה למדינות שונות לווסת את כלכלתן. משפחות הולידו פחות ילדים. תפוח האדמה מוטט לא פעם את הרציונליזם הזה, בשל תכונותיו שנסקרו לעיל. הדבר יגרור אנרכיה, איימו מתנגדי תפוח האדמה. לאדם יהיו מזון ומים בלי הגבלה. ייווצר מצב של אכלוס יתר ושל אומללות. היחס לתפוח האדמה היה מורכב לא רק באנגליה. לודוויג פויירבך הגרמני טען במחצית הראשונה של המאה ה- 19 ש "דם תפוח האדמה מחליש את הגרמנים". המתנגדים, אם כך, היו לא מעטים- אך אנו כיום גם יודעים, למשל, שללא תפוחי אדמה כמזון לפועלים הרבים, לא הייתה מצליחה המהפכה התעשייתית.

במובן מסוים, צדקו מנבאי השחורות. תלותם של האירים בתפוחי האדמה הפכה אותם לפגיעים מאוד. ב 1845 הגיעה לאירופה, כנראה על ספינה מאמריקה, פטריה הרסנית בשם phytoptora infestans . היא שינתה את המצב בכל היבשת. בין סוף יולי לתחילת אוגוסט 1846 השתנה המצב לבלי היכר. "ראיתי בעצב שממה אחת גדולה של צמחיה מרקיבה. במקומות רבים ישבו התושבים האומללים על גדרות גניהם הנרקבים, פכרו את ידיהם וביכו מרה את השממה שהותירה אותם בלא מזון", כותב כומר אירי קתולי בשם מתיו. הצחנה של תפוחי האדמה המרקיבים התפשטה בכל אירלנד ב 1845, 1846, ו 1848. הנבגים עברו עם הרוח ממקום למקום. הפטריה הייתה מכה מהר מאוד בשדות. על העלים הופיעו כתמים שחורים, אח"כ כתם על הגבעול, ואז הפקעות הפכו לעיסה שחורה ומסריחה מאוד. כל אירופה נפגעה- אך משק חד גידולי- מונוקולטורי- כמו של אירלנד- נפגע יותר מכולם. לאירים העניים לא הייתה שום חלופה אחרת. האסון הזה היה האסון הגדול ביותר מאז הדבר הגדול של 1348. מיליון אירים מתו (אחד מכל שמונה אירים) ברעב. אלפים התעוורו או איבדו את שפיותם בגלל המחסור בויטמינים. רבים מאוד (יותר ממיליון, ללא ספק) נאלצו להגר לאמריקה. תוך כעשור ירדה אוכלוסיית אירלנד במחצית- ואוכלוסיית ארה"ב השתנתה לחלוטין. התיאורים היו קשים: הרחובות היו מלאים בגוויות. לאף אחד לא היה כוח לקבור אותן. קבצנים כמעט עירומים מילאו את הרחובות- הם אפילו משכנו את בגדיהם בעד מזון. ישובים שלמים ננטשו. יחד עם הרעב הגיעו גם מחלות- טיפוס, כולרה ועוד. אנשים אכלו סתם עשב שהיה על האדמה. גם כלבים, חתולים, ואפילו בשר אדם. מישהו כתב אז "הדרכים היו מלאות בשלדים". לאסונה של אירלנד היו כמה סיבות. גם התלות המוחלטת בתפוח האדמה, גם הניצול הבריטי במשך שנים רבות, וגם עניינים שלא הייתה להם שליטה עליהם- כמו אקלים, מיקום גיאוגרפי ועוד. אירלנד הייתה הניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה של גידול סוג אחד של גידול חקלאי (משק מונו- קולטורי). הניסוי נכשל. המעניין הוא, שהאירים התבססו על סוג אחד של תפוח אדמה- "לאמפר"- ולכן נפגעו כל כך. בני האינקה, לכאורה פרימיטיביים פי כמה וכמה- השכילו לגדל סוגים רבים של תפוחי אדמה- ולכן גם אם נפגעו מפטריות- לא נפגעו כל הגידולים. אגב, אחרי הרעב בגדול נסעו מגדלים לדרום אמריקה, ואכן הביאו עמם זן חדש. והאירים, כאמור, הגרו בהמוניהם מעט יותר צפונה- לארה"ב. תפוח האדמה, אם כך, הגיע מדרום אמריקה, ולאחר כמה מאות שנים הביא חזרה אוכלוסייה, הפעם לצפון אמריקה.