.innerImg{ float: right; }
זן אחד של הפרח, סמפר אגוסטוס, בעל גווני אדום ולבן, היה הנחשק ביותר. פקעת אחת שלו יכולה הייתה לעלות עשרת אלפים גילדנים הולנדיים (סכום השווה כיום לכמה מאות אלפי דולרים). רוצים השוואה?- ההרינג, המאכל הלאומי של ההולנדים באותה העת, נמכר ב 13 גילדן לטון. זן זה אינו קיים כיום, והצבעוני המודרני שלנו נראה חיוור למדי לידו. ואם תשאלו איך אפשר לדעת זאת- נאמר שהולנדים שלא יכלו להרשות לעצמם לרכוש אותו, הזמינו ציורים שלו (אפילו רמברנדט צייר אותו).

בתרבויות רבות העריצו פרחים- מלבד אולי בחלקים גדולים של יבשת אפריקה- בה באופן כללי לא היו פרחים רבים בשל תנאי מזג האוויר, וכן בשל ההתייחסות לפרחים באופן פונקציונלי- אנשים היו עסוקים בחיפוש מזון, ופרחים "נמדדו" גם לפי קריטריון זה. במצרים העתיקה לפרחים הייתה חשיבות כאחד האביזרים המלווים את המת בדרכו אל הנצח. פרחים כאלה נמצאו בפירמידות, חלקם שמורים באופן כמעט נסי. אך, ללא ספק הערצת הצבעונים בהולנד עקפה את כולם. הפרח קיבל יחסי ציבור לא רעים במאה ה- 17, בהתחשב בעובדה שבימי הביניים לא הופיע על שטיחי קיר, וכן לא הופיע במגדירי הצמחים המוקדמים. הוא היה חדש במערב, והובא לאירופה כפי הנראה על ידי שגריר בית הבסבורג האוסטרי לטורקיה. זהו גם מקור שמו- טוליפ- מעין שיבוש שם לכיסוי הראש הטורקי טורבן (האותיות ר' ו ל' מתחלפות בתעתיקים משפה לשפה, לעתים, וכאן זה עוד יותר מסובך כי כנראה בטורקית המילה נהגתה באות ל'). הפרח התפשט באירופה דרך בית הבסבורג, והפך חיש מהר לחביבם של בתי מלוכה לא מעטים. יש לדעת, שכבר בטורקיה העות'מאנית היו לצבעוני מעריצים רבים, שהפכו אותו מפרח בר לפרח מתורבת בעל מגוון צבעים. הם גם גילו שהפרח קל להכלאה והוא יכול להניב מוטציות לא מעטות. במשך כמה שנים בראשית המאה ה- 18, תקופה שנקראה בטורקיה ה "ללה דברי" (תקופת הצבעוני), פקעות עלו סכומי עתק גם בטורקיה. לצורך כאן יובאו מהולנד מיליוני פקעות (כן, הולנד האירופאית, שגילתה את הצבעוני בזכות טורקיה). זה קרה בתקופת שלטונו של אחמד (אהמט) השלישי, שנהג לערוך חגיגות צבעונים מפוארות. ברם, הבזבוז האינסופי עלה לסולטאן בסופו של דבר בשלטונו. במסיבות המפוארות שלו, נשתלו צבעונים רבים מראש בגני הארמון. חלקם נקשרו בחלקם העליון ביד, על מנת שייראו במיטבם. לחלק מהגננים המלכותיים היה תפקיד נוסף- הם היו תליינים רשמיים של הסולטאן. אבל, נחזור למסיבה. מראות הוצבו בנקודות שונות בגנים. נרות רבים הוצבו בין הפרחים. ציפורי שיר שרו מתוך כלובי זהב, ומאות צבי ענק עם נרות גדולים על גבם הסתובבו בגנים והוסיפו לחיזיון הקסום גם כך נופך אקזוטי. כאשר הסולטאן יצא לחצר, תותחים רעמו, והפילגשים יצאו בעקבות סריסים עם לפידים. הסולטאן, אחרון חביב, יצא אחריהם. אבל, זה רק בטורקיה.

בהולנד, כמעט מאה שנים קודם לכן, ישב אדם בשם קרולוס קלוזיוס, בוטניקאי מאוניברסיטת ליידן. הוא היה בעל אוסף צמחים מכל העולם. היה לו אוסף צבעונים נדירים, כשבהולנד עדיין לא הכירו כמעט את הפרח. לילה אחד, נגנבו ממנו מספר פרחים, והשאר הוא היסטוריה. בצרפת של אותה העת, טוחן קמח נתן את הטחנה שלו ב 1608 בתמורה לפקעת. חתנים היו מאושרים אם קיבלו כנדוניה צבעוני אחד. וזה עוד לפני ה "טוליפומאניה" האמיתית. אז- למה דווקא בהולנד רווח השיגעון הזה? קרוב לוודאי שהתשובה היא אוצרות הקרקע והצומח המוגבלים של הולנד. דווקא אלה עם הנוף החדגוני רצו את ההיפך המושלם. כמו כן, הואיל ובהולנד לא היו הרבה קרקעות, גם הגנים היו קטנים יחסית- ובגן שכזה- גם פרח אחד עוצמתי הינו אלמנט מרשים. את הנתונים האלה נוסיף לכוחה הכלכלי של הולנד במאה ה- 17. הצי שלה היה מהחזקים באירופה, וההולנדים נחשבו לעתים לעם העשיר ביבשת. הצבעונים התאימו להם ככפפה ליד. פרח, ללא סגולות רפואיות או לצרכי שוק הבישום, אלא רק לשם יופיו. אגב, עמים שונים באירופה ניסו בתחילה לבשל ולאכול את פקעות הצבעוני, אך השימוש בפרח למאכל לא נתפס לאורך זמן ביבשת. אפילו חשיבות דתית בעולם הסמלים הנוצרי לא הייתה לו, לא עלינו. פרח אחד של צבעוני הנץ לעתים- והופיע במגוון צבעים מרהיב עין. מגדלי הצבעונים ההולנדים השתמשו בשיטות שהעתיקו מהאלכימאים של תקופתם. הם היו מפזרים אבקות צבע במגוון צבעים, על קרקע בה היו פקעות צבעונים. היו רמאים שמכרו מרשמים לקבלת צבע מיוחד בפרח הצבעוני. לשימוש בהפרשות היונים ובטיח מקירות בתים ישנים נודעה חשיבות רבה בסיכויי הפרח לפרוח בצבע מיוחד. לעתים, בשל סיבות רנדומליות, דווקא צמח מקרקע כזו פרח מיוחד- דבר שרק הגביר את התלות בשרלטנים ש- "עשו קופה" בתחום. הסיבה לשוני האפשרי בצבעים, אגב, נעוצה בנגיף העובר מפרח לפרח- אבל, פרט זה נתגלה רק בראשית המאה ה- 20. אחד הצבעונים המבוקשים ביותר היה "מלכת הלילה", פרח שצבעו קרוב לצבע השחור. צבעו האמיתי היה סגול- חום כהה, אבל למי זה משנה. מלכת הלילה הטריפה את דעתם של ההולנדים. אלכסנדר דיומא האב, כתב ספר העוסק גם בפרח זה- "הצבעוני השחור". ברומן, אגב, יש הצעת רכישה לצבעוני שכזה, ב 100 אלף גילדן- פי עשרה מהסכום שהוזכר לעיל כסכום גבוה יחסית לרכישת פקעת של צבעוני. ומי אנו שנתווכח עם דיומא. ולמה דווקא מרוץ בעקבות צבעוני שחור? אולי דווקא בשל נדירותו של הצבע בטבע. מספרים על שיכור שישב בפונדק וקילף בצל, ואז אכל אותו. תוך דקות ספורות התברר שלאסונו הוא אכל פקעת צבעוני שהציג בעל המקום. מיותר לומר שהוא הושם בכלא לזמן רב. זביגנייב הרברט, איש הרוח הפולני, מביא סיפור נוסף, בו סנדלר מהארלם מגלה אצלו במקרה צבעוני שחור (כן, הארלם שבהולנד, שהרי את ניו אמסטרדם, שהפכה להיות ניו יורק, הקימו הולנדים). חמישה אנשים מכובדים לבושי שחורים, מאיגוד סוחרי הפרחים, מגיעים אליו, ומביעים נכונות לרכוש את הפקעת שלו. הסנדלר חש שהם רודפי בצע, ולבסוף מקבל הסנדלר 1500 פלורינים- סכום עתק בשבילו. סוחרי הפרחים מקבלים את הפקעת, משליכים אותה לקרקע ומועכים אותה. "אידיוט שכמוך" הם אומרים לו "גם לנו יש פקעת של צבעוני שחור. ולאיש מלבדנו לא תהיה כזו בכל העולם. לא למלך, לא לקיסר, ולא לסולטאן. גם לו היית מבקש עשרת אלפים פלורינים בשביל הפקעת שלך, ועוד שני סוסים, היינו משלמים בלי להוציא הגה. וזכור זאת. המזל הטוב לא יאיר אליך פניו שוב בכל ימי חייך, מפני שאתה טיפש מטופש". הסנדלר נפרד מהם בשברון לב, עולה לישון במיטתו בעליית הגג, ומת. דעתו של הרברט, ולא רק שלו, על הטוליפומאניה, שלילית כמובן. אבל מה לעשות, דווקא בהולנד האפרורית, הקלוויניסטית, הפרחים הללו היו הניגוד המושלם לחברה. כן, זו אותה הולנד שכונתה במאה ה- 17 ע"י אציל אנגלי, תסלחו לי "התחת של אירופה". הפרח כאלטר אגו של ההולנדים, אם תרצו. הצבעונים, שחלקם נרכשו בכלל כפקעות שעוד לא פרחו, בתקווה שיוציאו את הצבע הרצוי, היו במידה מסוימת כל מה שההולנדים לא היו. הסמפר אוגוסטוס, כאמור, נחשב לצבעוני היפה בעולם. ב 1624 נכתב עליו "צבעו לבן, עם ארגמן על בסיס כחול, ועם להבה בלתי מקוטעת עד לקצהו העליון". נהוג היה לומר באותה העת שבעולם כולו היו אך ורק 12 פרחים כאלה. אדם בשם פאו, שהיה גם המנהל של "חברת הודו המערבית" (וזה כבר למאמר אחר) החזיק ברוב הפרחים הללו. היה לו ביתן בגן ביתו, ובו מראות רבות, ע"מ להעצים את אפקט היופי של הפרחים. נציין, אגב, שברמה הצורנית- מתמטית, הצבעוני נחשב לפרח די מושלם. מעין "איש ויטרוביאני" של עולם הפרחים.

ב 1635, כנראה, התחילה הבועה להתהוות באופן ממשי. סוחרים החלו לקנות ולמכור שטרי חוב ובם פרטים על סחורה עתידית, ולא פקעות ממשיות. חוזים רבים היו עתידיים. רבים נטלו הלוואות לצורך הרכישה, ולמעשה קרו פעמים רבות מצבים בהם הסוחר לא שילם על הסחורה ואף לא קיבל אותה. ספסרים רבים החלו לחדור לשוק הצבעונים, ביניהם כאלה שעד ליל אמש היו נגרים, נפחים, איכרים, רוכלים, ועוד. ישנו סיפור על פורץ מאמסטרדם שמשכן את כלי עבודתו כדי להפוך לספסר צבעונים. אנשים מכרו את כל הונם כדי להכנס לתחום הצבעונים. רבים מכרו תכשיטים, קרקעות ואחוזות כדי להכנס לתחום. המסחר התנהל ב"מכללות"- כינוי לחדרים אחוריים, אפלוליים משהו, בפונדקי הערים. תמיד היו כאלה שוטים תאוותנים שהיו מוכנים לשלם יותר כסף על פקעת. הספקולנטים, כמובן, פרחו. המפולת הכלכלית העצומה הגיעה בחורף 1637. הצבעונים עמדו לצאת מהקרקע. אנשים רצו כסף- ביד- כדי לממש עסקאות. ב 2/2/1637 הייתה מכירת צבעונים של סוחרי הצבעונים של הארלם. מישהו ביקש 1250 פלורינים על כמה צבעונים ולא קיבל. הוא הוריד במחיר. גם אז משום מה לא קנו ממנו. לפתע הבינו כל הסוחרים שהכל עומד להשתנות. הידיעה עברה בכל הולנד כאש בשדה קוצים. קניית הצבעונים נעצרה לחלוטין. פקעות לא הצליחו להימכר גם באחד חלקי מאה מהסכום המקורי שלהן. רבים פשטו רגל. דווקא העניים, אגב, נפגעו יותר, ולו משום שחלק מהעשירים היו מושקעים באפיקים נוספים- ענף הספנות, למשל. ההולנדים חיפשו את מי להאשים- ומצאו. הם האשימו את הפרח עצמו, כאילו הייתה בו תבונת בני אדם. הצבעונים הואשמו בפיתוי בני האדם. פמפלטים נתלו על קירות הערים עם מגוון כותרות והכרזות: "מפלתה של זונת הגינה הגדולה", "פלורה, האלה הרשעה", "כובע השוטים של פלורה" (פלורה הייתה אלת הפרחים הרומית. הייתה ידועה כמופקרת וכמי שהביאה חורבן כלכלי על המאהבים שלה), "האשמה כנגד פקעות הצבעונים הפגניות והטורקיות". כמו בחג דיוניסוס רומאי- פגאני, בו הועלה האל עצמו כקורבן לעתים, או בקרנבלים מימי הביניים, בהם נהגו לעתים לתלות בסופו של הקרנבל בובה בדמות מלך הקרנבל, כך גם בהולנד ההמומה והכעוסה. תמה לה תקופה.

אגב, לצבעוני כ 80 מינים שונים. הוא צומח כיום בעיקר במרכז אסיה. מקום המחיה הטבעי שלו הוא דווקא לא המישורים של הולנד, אלא אזורים הרריים יבשים. למרות זאת, בהולנד, שהטראומה גרמה לה להתרחק דורות רבים מהשקעה נוספת בצבעונים, קיימים עד ימינו משטחי גידול רבים לפרחי הצבעונים לצרכי יצוא. נציין גם שבצפון אמריקה, במקומות עם היסטוריה הולנדית, מתקיימים עד ימינו פסטיבלי צבעונים תיירותיים בחודש מאי, כמחווה למהגרים ההולנדים.