.innerImg{ float: right; }

פריחה וחודש אדר

הפעם נעשה סדר, אחת ולתמיד, בין הפרחים האדומים. הם במודה כעת, ולא תרצו לזייף ליד הילד ולא לזהות כלנית/ פרג/ נורית. טוב. זה לא כזה מסובך. הכלנית פורחת ראשונה. היא פורחת מסוף ינואר ועד סוף מרץ. אין לה בצל וגם לא שורשים- יש לה משהו שהוא גם וגם. זה נקרא "ציצת שורשים מעובה" (וכמו שאמי נוהגת לומר- "תסביר, לא משנה, אני גם ככה אשכח עוד 5 דקות"). יש לכלנית 5 או 6 עלי כותרת. הנורית פורחת מעט אחריה, וגם נותרת עוד כחודש. עלי הכותרת שלה מבהיקים יותר, וגם לא פעם מופרדים אחד מהשני. האבקנים שלה סגורים בגוש- ושל הכלנית פתוחים יותר (איך אומר גיא זוהר בטלוויזיה- "מבולבלים- גם אנחנו"). הפרג צומח אחרון. הוא גם נשאר אחרון- עד חודש מאי. לרוב יש לו רק 4 עלי כותרת. הם דקים יותר. אם נסתכל עליו מבחוץ נראה כתמים שחורים בתחתית עלי הכותרת (אין בחינה על זה). לנורית יש עלי גביע. לכלנית ולפרג אין. לא הזכרנו את הצבעוני- אבל הוא שונה מהם ממש ולא קשה לזהות אותו. הכלנית והנורית הם פרחים מוגנים. הפרג לא. לנורית יש בצל ולא שורשים. לפרג שורשים. הכלנית והנורית הן מאותה משפחה (נוריתיים). אגב, אורך החיים של כלנית נורמלית הוא כ 10 ימים.

סיפור הכלנית שייך למיתולוגיה הרומית של פרשות האהבים בין האלים והאלות. הרוח המערבית, זפיר, התאהב בנימפה (פייה המגינה על נחלים, הרים ונהרות) אנמון. רעייתו של זפיר, אלת הפרחים כלוריס, זעמה וגרמה למותו. אלת האהבה ונוס החזירה את זפיר זמנית לחיים בדמות פרח אדום בשם אנמון הפורח בעונת הגשמים ונעלם בסופה.

נתן אלתרמן שלנו כתב שיר על הכלניות. משה וילנסקי הלחין אותו- ושושנה דמארי שרה אותו. אבל השנה הייתה 1945, וצנחני הדיביזיה השישית הבריטית באו לארץ. יצא כך, שיהודים רבים בארץ באותה העת שרו להם שיר זה כדי "לעצבן אותם".

ואיפה יש פרחים אדומים ליד ירושלים- נגיד כלניות??? ובכן-ביער ירושלים הנמצא ממערב לעיר. אליו אפשר להגיע מכל מיני כיוונים. למשל מאזור רחוב בית הדפוס או שכונת הר – נוף. נגיע אל דרך יוסף וייץ-אוטווה, אליה מגיעים משכונת גבעת שאול, למשל. יש גם כניסה ליד מאפיית אנג'ל ותחנת הדלק ברחוב בית הדפוס. כניסה נוספת היא ממושב בית זית. מי שרוצה להשקיע יותר- שוב ייאלץ לנסוע לאזור בית שמש. ביער אשתאול ובסמוך למושב ישעי יש יופי של פריחה כעת. נו, אתם עוד בבית???