.innerImg{ float: right; }

ביבליופיליה ירושלמית

כתיבה על אהבת ספרים היא סוג של מירוק עוונות. וידוי של נרקומן שלעולם אינו נגמל. מן הסתם קשה הדבר שבעתיים כאשר המדובר באספנות בנושא כמו ירושלים. המעטים שעוסקים בכך נחשבים במקרה הטוב כבזבזנים, לרוב כעופות מוזרים. רוב מבקריך ודאי אף יאמרו לעצמם- הרי כך או כך אינו קורא את כולם. ודאי מונחים הם כאבן שאין לה הופכין. ינודו בראש ויפטרו אותך בחיוך מכיל. כאמור, האספנות היא תחביב בעייתי משהו. כפי שכתב, למשל, אאוגוסטו מונטסרו בספרו "הסימפוניה הגמורה":

"...יום אחד, בעודך יושב בבית וקורא בנחת, מגיע ידיד ואומר "כמה ספרים יש לך!" באוזניך זה מצלצל כמו "כמה חכם אתה" והנזק כבר נגרם. ההמשך ידוע. אתה מתחיל לספור ספרים במאות, אח"כ באלפים, ולהרגיש חכם יותר מרגע לרגע. וכיוון שעם חלוף השנים (אלא אם כן אתה אידיאליסט חרוץ) משתפר מצבך הכלכלי, אתה פוקד יותר חנויות ספרים, ומטבע הדברים נהפך לסופר. כבר יש לך כל כך הרבה ספרים ששוב אי אפשר להגדירך כחכם. עמוק בפנים אתה פשוט- גאון! וכך נולדת היהירות שבבעלות על ספרים רבים".

ובכן, משאתה חבר במועדון מפוקפק זה, של אספני ספרים על ירושלים, סביר שתשוטט בין החנויות העיקריות בעיר המתמחות בתחום, תשמור על קשרים עם שטיין ותשתדל שלא לעצבן אותו, תחייך בנימוס מזויף להוא "מהגלריה", תוך שברור לך שהוא הגביה לך כרגע את המחיר בעשרות אחוזים, וכך הלאה. אתה מתכתב בדואר אלקטרוני עם חנויות ספרים רחוקות, אך לא תמיד הדבר נושא פרי. בניסוח פחות עדין, סביר שבעשותך כן אתה גורע משלום הבית השברירי שבביתך, וסביר שתבזבז גם את כספי הירושה של ילדיך.

ושוב תביט בך זוגתך שתחיה בעניים תמהות, תוהה מדוע אינך מסתפק בספריה הלאומית, בה מסתובבים תימהונים כמוך, שגם הם רואים בה, בספריה, את ביתם הראשון, ואת ביתם שלהם כבית ארעי. מדוע אינך יכול לשבת עם שכמותך, לקרוא את שאתה זקוק לו, ולומר שדי לך בכך.

והרי אין הם מבינים. העותק הישן שכבר ירד מכל המדפים ונמצא רק על שלך. הספר שבו כתבו על משפחה אחת שבית הקפה שלהם היה מקום מפוקפק- והורד משום כך ממדפי החנויות לפני תביעה- אך קיים על המדף שלך. הסוחרים שמנהלים עמך מלחמות חתול ועכבר- מי ישים לב שהשני מסתיר ממנו מידע חשוב. כך אתה מתמקח עמם, ומוציא "בפרוטות את ששווה נפוליאונים", כפי שכתב עגנון ב "שירה". וכך אתה מחזיק במדפיך את זיכרונותיהם של אותו מושל מפורסם של העיר, של המורה הידוע, השופט העליון המתוסכל, וכן- אפילו את הספר ההוא של שולוב על גן החיות התנ"כי, שלמרות שהוא חי וקיים בסמוך לשכונות ההן של הנובורישים שאתה כל כך מקפיד לזלזל בהם, הרי שמבחינתך הוא די "מנוח" כי אתה זוכר אותו באותו איזור ליד תנובה. הוא לא קיים שם מזמן. תנובה גם לא. רק בית הלוויות הסמוך, כמעין קריצת עין- דווקא הוא כנראה יעמוד שם לנצח.

לאף אחד אין מושג איך משיגים את הספרים האלה היום. לך כן. בזכות התכונות שסיגלת לעצמך ברבות השנים, שוב השגת את הפריט בסכום זעום יחסית. ולא אמרנו כלום על הנקמה. אותו ספר זיכרונות של הילד העברי הראשון שמכרו לך בממון רב, והיו בטוחים שרימו אותך- אך לא שמו ליבם להקדשה המיוחדת שבתוכו. אותו ספר עתיק על העיר ממחצית המאה ה- 19, שגם הוא נמכר לך ביוקר- והמוכר הריקן לא שם לב למפה המקורית שהייתה מודבקת בתוכו. וזה לא כולל את הספרים השנים שנטלת בחינם ובאישור מהספריה הלאומית, שוודאי יכלה להרוויח מהם יותר לו רק ידעו אלו שנתנו לך בחינם- מה באמתחתם. אכן, אין תחום קטנוני, נקמני, חסר רגשות כתחום האספנות. לעתים אתה חושב שיכול היית להשתלב מצוין כשחקן ב "פאוסט" של גתה. גם אותו יש לך כמובן. אתה יודע שהוא לא על ירושלים-
אך לא יכול להרשות לעצמך שלא ישב על מדפך.

אכן. אין כחייו של האספן. ואין, על אחת כמה וכמה, כחייו של אספן ירושלמי.