.innerImg{ float: right; }

"חפירה" עם אורך בינוני על אבירי ימי הביניים ועוד.

בבואנו לסקור את התפתחות "מוסד האבירות" בימי הביניים, כדאי שנתחיל בתיחום של המושגים והתקופות. ראשית, יש להבדיל בין מסורות המלך ארתור ואביריו, ש "הולכות אחורה" לראשית המחצית השניה של האלף הראשון (כן, הניסוח מעט מגושם...), לבין אבירי ימי הביניים המאוחרים- שעליהם אנו שומעים לעתים בהקשרים של מסעי הצלב ועוד. בהם בעיקר נעסוק כעת. בתחילה, בתקופה שאופיינה לא פעם בכיבושים רבים, בחוסר סדר וחוסר ארגון, היו צריכים עמי אירופה ליצר שכבת לוחמים איכותית שתתמודד עם עמים פולשים- חלקם שבטים צפון אירופיים, חלקם אסיאתים. כך לגבי ההונים, לדוגמא. כובשים אסיאתיים מרתיעים משהו, מבחינה חיצונית. הם כמעט ולא ירדו מסוסיהם, למשל. הם ישנו עליהם, ישבו עליהם וערכו התייעצויות, אכלו עליהם בשר נא ששמרו לפני כן מתחת לאוכף כדי שיתרכך, ועוד. ההונים הם דוגמא קטנה לשבטים ששטפו את אירופה באותו הזמן. רק סביב סוף המאה ה- 8 וראשית המאה ה- 9 איחדו קרל הגדול ויורשיו את אירופה לממלכה אחת שבראשה עמד קיסר (למרות שגם המילה "איחדו" היא יחסית). נציין, שגם סביב קרל הגדול היו אבירים, וגם עליהם צמחו מיתוסים שונים. תחת שלטון המלןכה צמחו מנהיגי שבטים שנקראו "דוכסים" (ducare- להוביל/ להנהיג, בלטינית). לדוכסים היו דוכסויות. היו גם אנשי אצולה נוספים, מסוגים שונים. לאנשי האצולה היו אדמות, והאיכרים שבהן היו שייכים להם (ולא רק הם- גם חיותיהם וגם, אפילו, חיות הבר שבאותו האזור). הם היו מעבירים כול מיני סוגים של מיסים (שיכלו להיות גם מזון, יבול וכו') לסמכות ההיררכית שמעליהם. הם היו צמיתים- וזו, על קצה הציפורן, השיטה הפיאודלית. כך היה למשל בגרמניה, ובתקופות מסוימות גם באנגליה. כוכם של הפרנקים עלה וירד חליפות. בתקופות מסוימות (אנו כבר בתחילת האלף השני) המלכים הפרנקים שוב חזרו להיות קיסרים, ורצו להשפיע גם על מינוי בישופים ואנשי דת אחרים. מצב זה היה אחת הסיבות לאותו מאבק (שכונה בחלקו גם "מאבק האינווסטיטורה") בין הכנסייה לקיסרות, שהשיא המפורסם שלו היה באותה "הליכה לקנוסה" של הקיסר היינריך ה- 4, בשנת 1077 (וברשותך, הקורא, לא אפרט כאן על אירוע זה). הקיסר קיבל את שרצה (הסרת חרם מעליו) אך היחסים הרעועים בין המלוכה לכנסייה המשיכו עוד מאות שנים. יש המוסיפים, שהמצב הרעוע של ממסד המלוכה האירופאי, הצורך לשקמו, ולחץ הכנסייה על המלוכה, היו חלק מהמניעים ליציאה למסע הצלב הראשון, זמן מה לאחר מכן.

ואיך משתלבים כאן האבירים? בעבר, מי שהיה יכול להרשות לעצמו, החזיק סוס. מי שלא- הלך ברגל. באופן תיאורטי, לפחות בתחילה, כל מי שהיה לו סוס ולא היה צמית של מישהו, יכול היה לרכוש את הידע הצבאי, ולהפוך לאביר. גם האצילים היו, לפחות "על הנייר", אבירים (היו אבירים שהיו גם אנשי דת, ובהם לא נעסוק כעת). המילה, במקורה הצרפתי משמעותה "פרש" (וכך גם בערבית). באנגלית, נציין, המילה knight מגיעה מאנגלית עתיקה ומשמעותה נער, או משרת. על כך יורחב בהמשך. גם לפקידי האציל היו סוסים- וכאשר המלך היה קורא לא פעם לאציל (שהיה מחויב לו גם בשל העובדה שקיבל ממנו אדמות) לצאת עמו לקרב- האציל היה בא, ועמו "אנשי החצר הבכירים" שלו. למעשה, רק האיכרים והמשרתים העניים יצאו למלחמות ברגל, ולא היו אבירים, כמובן. כך היה פחות או יותר מראשית האלף השני לספירה. על הטירות של אנשי האצולה לא נרחיב כאן, ורק נזכיר את החפיר שהקיף אותן, שלא פעם היה מלא במים (טוב, חוץ מאשר בירושלים). לטיר כזו היו גם עמדות משמר, חרכי ירי, חדרי מגורים פנימיים, אולם גדול עם אח בוערת ועוד. אבל- אל תתלהבו. החיים בטירה שכזו לא היו ברמה כ"כ גבוהה. המטבח היה חלל שחור ומלא פיח. הבשר שופד על אש פתוחה, שהובערה על בולי עץ. היה חשוך, והיה לא מעט מסריח. באולם האוכל ישבו כולם, פעמים רבות, על ספסלי עץ- ורק האביר, ראש הטירה, ישב על כיסא, בראש השולחן. זהו, אגב, מקור המילה האנגלית (שעברה גם לשפתינו) chairman.

ואם אנחנו באטימולוגיה, נציין שגם המונח האנגלי לחינוך- education- מורכבת בחלקה מהמילה ducare (משום שאיש החינוך מוליך ומוביל את תלמידיו).

ואפרופו הסירחון שהוזכר. גם היגיינה לא הייתה הצד החזק של רוב האוכלוסייה באותה התקופה. אחד ממלכי צרפת, מספר מאות שנים לאחר התקופה הנסקרת, נהג להתקלח פעם בשנה. גם אנשי אצולה (בימי הביניים) שרחצו עצמם בתדירות גבוהה יותר- עשו זאת פעם בכמה חודשים. אנשים האמינו שרחצה במים מאפשרת כניסת מחלות דרך נקבוביות העור (ואני חושב שהעור שלהם היה ממש סתום בלכלוך, אז כך או כך המים לא היו יכולים להזיק). גם כשרחצו את הפנים, השתדלו לא לרחוץ את העיניים מחשש לזיהומן (דה!). אגב, לכנסייה היה חלק בזה- דווקא בתקופות העתיקות יותר (רומא וכו') התרחצו הרבה יותר- בבתי מרחץ ציבוריים (אף שלא בהכרח מסיבות היגייניות), אך הכנסייה לא אהבה הרגלים שכאלה וטענה שהדבר גורם לחוסר מוסריות ולשאר רעות חולות. השגריר הרוסי בחצרו של לואי ה- 14, ציין באחד מדיווחיו כי "המלך מסריח כמו חית פרא" (לא שזה קשור לימי הביניים- אבל תודו שהציטוט משעשע). וזה עוד מאות שנים יותר מאוחר. אבל לא יפה לצחוק על הצרפתים. איזבלה ה- 1 מלכת ספרד (כן, זו הרעה, שגירשה את היהודים) הודתה פעם שהיא התרחצה פעמיים בכול חייה- כשנולדה וכשהתחתנה. אז איך בכול זאת הסריחו פחות? רוב בני האצולה החליפו את האמבט במטליות מבושמות אותן העבירו על גופם ובריחות בשמים "כבדים" כדי לחפות על הצחנה שאפפה אותם. לגברים היו גם אריזות קטנות של צמחי ריח שהוחזקו בין החולצה למקטורן/ ווסט שלבשו- והנשים סתם השתמשו, בנוסף לריחות הבושם הכבדים, בפודרות ריחניות. הבן, קורא יקר. צחנת ימי הביניים וראשית העת החדשה (שלא לומר עד מחצית המאה ה- 19) מצדיקה ללא ספק מאמר משלה.

בתוך מתחם הטירה הייתה גם מצודה- מתחם גדול וחזק יותר בתחום הטירה. במצודה התגוררו אדון הטירה ומשפחתו. שם גם שמרו מזון ומים. במצודה היה גם צינוק- בור אפל, צר וחשוך, אליו הושלכו אויבים- או עד שגוועו ברעב, או עד שסתם מתו, או שנפדו תמורת כופר גבוה. מי שבנה את טירות האצולה, היו האיכרים הפשוטים. הם חצבו את האבנים הכבדות וסחבו אותן. גם נשיהם וילדיהם נאלצו לא פעם לעזור להם. זה היה קצת כמו בקאסטות של הודו- בני הצמיתים היו צמיתים ובני האבירים- אבירים (לפעמים, צריך להודות, זה לא היה ממש מדויק- כמו במקרים בהם האציל שיחרר צמית).

בן של אביר נשלח כבר בגיל 7 לטירה זרה, של אביר אחר. תפקידו שם היה לשרת את הנשים: לשאת דברים בשבילן, ואפילו לקרוא בפניהן (אפילו נשים בנות אצולה לא ידעו ברובן לקרוא באותה העת). בגיל 14 הנער הועלה לדרגת "נושא כלים" (היו עוד נושאי כלים, כמובן- נחותים ממנו). הוא כבר לא ישב בטירה ליד האח- אלא, כבר הורשה לרכוב לצד האביר. הוא גם החזיק את חניתו ומגנו של האביר (יש לזכור שכל המכלול שסחב האביר על עצמו, כשכבר סחב, יכול היה להגיע ל 20 ק"ג ומעלה). בזמן קרב הוא גם נתן לאדונו רומח שני- אם הראשון נשבר. אם הוכיח המתלמד את אומץ ליבו, ונחשב כאמין, הוא הוסמך לאבירות בגיל 21. הוטל עליו לצום ולהתפלל בכנסיית הטירה במשך זמן לא מועט. בלילה האחרון הוא כלל לא ישן ואף לבש בגדים לבנים, כסמל לטהרה. מכאן, יש טוענים, הגיע המושג "לילה לבן". בסוף התהליך, מכול מקום, הוא כרע ברך, לבוש שריון מלא וללא קסדה, ואדונו היה טופח על כל אחת מכתפיו עם הצד הקהה של החרב, והיה מכריז:

"לאלוהים ולמריה הקדושה הכבוד
קבל מכה זו ולעולם לא עוד
היה נאמן, הגון ואמיץ
טוב להיות אביר מלהיות צמית"

(יש לי תחושה, לא יודע למה, שהדברים לא נאמרו במקור בעברית. החריזה כאן, ארגיע, היא חריזת מתרגם בלבד). כעת גם הוא הפך לאביר. מכאן והלאה הוא היה מורשה להסמיך אבירים אחרים. היה לו סמל משלו- חיות כגון אריה ונמר, או פרח כלשהו, הסמל צויר על המגן שלו. האביר, נסביר, היה מחויב לנורמות התנהגות גבוהות. הוא היה אמור להגן על החלשים ועל נשים, עניים, אלמנות ויתומים. היה עליו להיות נאמן לחלוטין לאדון הפיאודלי שלו. אסור היה לו להילחם עם עוד אדם כנגד אדם שלישי. אסור היה לו להשפיל יריב מנוצח. כשהוא אהב אישה, הוא יצא לקרב לכבודה. אם נפל דבר מה מידיה, הוא מיהר להרים אותו. והיו עוד דברים. אסור היה לו לקלל כמו לוחמים אחרים. הוא היה צריך להבין בשחמט ובשירה. כאשר לא היו מלחמות, האביר הפגין את יכולותיו בטורנירים- כול מיני תחרויות בהן רכבו אנשים על סוס, והיו צריכים לפגוע בחנית/ ברומח בחפץ כלשהו, להשחיל אותה במקום כלשהו, או להפיל יריב שרכב מולם.

ואם הזכרנו שוב את החנית- נציין שהיו כמובן גם אבירים שהיו שכירי חרב, ולא היו כפופים לאדון מסוים. אחת האפשרויות לציין את המילה חנית/ כידון/ רומח (שלושה כלים דומים אך באורכים וגדלים שונים) היא lance. כך בצרפתית, למשל (המילה עברה גם לאנגלית, אך היא פחות בשימוש)- ואנו עד היום מכנים אדם שעובד מול כמה גופים ולא עם תלוש משכורת קבוע, למשל- פרי לאנס- הווה אומר- "איש בעל כידון חופשי".

באותה תקופה נוצרו בלדות שסיפרו סיפורים על העבר ועל לחימה בארצות רחוקות. חלקם, סביר להניח, היו מיתוסים בלבד. כך לגבי סיפורי השולחן העגול והגביע הקדוש. סיפורים אלו היו קיימים קודם לכן, אך כעת הייתה להם עדנה. גם הסיפורים הרבים סייעו לטוות מיתוס אידיאלי סביב דמות האביר. סיפורים אלה היללו את הסטנדרטים הגבוהים של האביר. נורמות אלו גם סייעו למטיפים הנוצרים שדרשו מהם לממש את ייעודם ולסייע במסעי הצלב. נציין את שרבים יודעים- כאשר הגיע מסע הצלב ה- 1 לירושלים, לא נהגו האבירים כפי שמצופה מהם, אלא חוללו מעשי טבח גדולים ואכזריים.

אבל, מסעי הצלב גם "פתחו את העיניים" לאירופאים בתחומים שונים- הבנייה המוסלמית, האסתטיקה, הלמדנות המפורסמת ועוד. בעקבות מסעי הצלב תורגמו כתבי אריסטו מערבית ללטינית. המלומד המוסלמי המפורסם אל חו'אריזמי (חי במאות 8-9), שעסק רבות במתמטיקה (ולא רק), תרם לתרבות המערבית את המילים "אלגוריתם" ו "אלגברה"- מילים שהיו, במקור (ובהתאמה) שיבוש של שמו ושיבוש המילים "אל- ג'אבר" (-ההשלמה). האירופים, אם כך, הרוויחו גם את החשבון ההודי- ערבי המתקדם שהיה בעולם האסלאם, והביאו אותו לאירופה. ולא אמרנו כלום על השימוש החשוב מאוד באפס (0), שגם הוא הגיע לאירופה רק לפני כ 800 שנה, שוב, מעולם האסלאם (ידעו עליו קודם, אבל חששו להשתמש בו). סוחרים איטלקיים מפירנצה שוכנעו שאם ישתמשו בו ירוויחו יותר כסף. מסעי הצלב יצרו גם תעסוקה- וגם כסף (מי אמר טמפלרים?).

ברם, מסעי הצלב, שנתנו עניין לאבירים, גם הפילו אותם בסופו של דבר- כלכלית ומעמדית. סחורות חדשות הגיעו לאירופה מארצות רחוקות. גדל השימוש בכסף, נוצרו שווקים למכירת סחורות- ושווקים אלו הוקמו בערים שהיו מוקפות חומה. הערים החלו להתחזק כלכלית. אנשים עברו לעיר ועסקו במסחר. חלק מן הצמיתים שינו סטטוס חברתי. כעת הם כבר לא היו נתינים של אף אחד. הערים התחזקו "על חשבון" האזורים הכפריים. גם החשיבות של גילדות בעלי המלאכה השונות בערים הלכה וגדלה. כך, אם כן, גדלה חשיבותה של עיר ימי הביניים- וירדה אט אט חשיבות האביר ומצודתו. בחלק מהמקרים ירידה זו הייתה מהירה ואכזרית יותר- במיוחד כאשר היה אינטרס להחליש קבוצת אבירים כלשהי או להשיג את נכסיה (שוב, מי אמר טמפלרים?). האבירים אולי לא "נעלמו מן הנוף"- אך חשיבותם פחתה.
ועוד לא אמרנו כלום על סוף ימי הביניים וראשית העת החדשה- רכישת חכמה, החזרה לסטנדרטים הקלאסיים באמנויות, מהפיכת הדפוס וירידת כוח ההגמוניה הקתולית, ועוד- תהליכים שהחלישו עוד יותר גורמי שלטון מסורתיים ש "היו על הסוס" מאות שנים.

ועל זאת- בפעם אחרת.